רבי ירמיה היה דמות בולטת בין האמוראים בדור הרביעי בארץ ישראל. במקור מבבל, הוא היגר לארץ ישראל בצעירותו. שם היה תלמיד של תלמידי רבי יוחנן, ובמיוחד של רבי זירא. רבי ירמיה היה ידוע בשאלותיו המאתגרות, שלעתים קרובות נותרו ללא מענה. נטייתו להציג שאלות מורכבות ומדויקות על מקרים קיצוניים וגגבוליים הובילה לגירושו הזמני מבית המדרש. למרות זאת, בני דורו ביקשו את תובנותיו החדות באמצעות שאלות הלכתיות, מה שהוביל בסופו של דבר לחזרתו לבית המדרש.
הוא רחש כבוד עמוק לארץ ישראל והיה ביקורתי כלפי הבבלים. רבי ירמיה הקים את האקדמיה שלו בטבריה, עיר שנודעה בעיסוקיה האקדמיים.
כאמור, במקום רבי ירמיה היה מבבל, שם הוא גם החל את לימודיו ובהמשך היגר לארץ ישראל שבה הפך לחכם בולט. אמנם הייתה לו הזדמנות ללמוד אצל רבי יוחנן, אך הוא למד בעיקר אצל תלמידיו המוערכים ביותר של רבי יוחנן, ובהם רבי אבא, רבי חייא בר אבא ורבי אבהו. עם זאת, רבי זירא הוא שהשפיע משמעותית על מלומדותו של רבי ירמיה. בארץ ישראל הוא עלה לגדולה בלימוד התורה ומילא תפקיד מוביל בישיבה של טבריה. הביטוי "אמר במערבא" בתלמוד הבבלי מתייחס לעתים קרובות לתורתו של רבי ירמיה.
רבי ירמיה היה ביקורתי כלפי התלמוד הבבלי, וציטט את איכה ג':6, "בַּחֹשֶׁךְ הוֹשַׁבְתַּנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם", כדי להביע את אי שביעות רצונו. הוא היה ידוע בכך שדחה את עמדות ההלכה של חכמי בבל שסותרים את החכמים בארץ ישראל וקרא להם טיפשים על פרשנויותיהם 'האפלות'.
איך מגיעים:
על ערש דווי, רבי ירמיה הורה שיקברו אותו כשהוא לבוש בתכריכים לבנים מגוהצים היטב, עם נעליו ומטהו בידו, כדי שיהיה מוכן לבוא המשיח. הוראה זו נועדה לחזק את האמונה במשיח בקרב חסידיו. רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש, הצביע על מקום מנוחתו האחרון של רבי ירמיה בדרום טבריה, בסמוך לקבריהם של רבי מאיר ורבי כהנא.
מקום קבורתו נמצא בין קברים חשובים אחרים לחופי הכנרת, לאורך שדרות אליעזר קפלן בדרום העיר טבריה.